<h1>רשב"א — גיטין</h1>
<h2>דף מו.</h2>
וה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה. דקדק ממנה ר"ת ז"ל דדוקא לדבר מצוה שהוא כעין אביהם של תינוקות דשייכי בנדר ובמצוה דחרטתן שוה, אבל בנדר שאין אותם הרבים שייכין ביה ולא בחרטתו אין לו הפרה ואפילו לדבר מצוה, לפי שאין חרטת הרבים החורטים שוה להתחרט בענין אחד ופתחו של זה אינו כפתחו של זה, וחכם מאי דשמע מפר וחרטה בעי שיתחרט מתחלתו שאם היה יודע פתחו היה מניח מלישבע, והילכך רבים שאינם בכלל השבועה איך ישאלו על דבר שאינם מושבעין עליו אלא שלדעתם נדר הנודר, ועוד דלמיסר שוינהו שלוחין ולא למישרי, ועוד היאך יתחרטו הם לומר אלו נתגלה פתח זה בשעת הנדר לא היינו מניחין אותו לידור ומאין להם שהיה מניח מלידור בשביל חרטתם, וראיה לדבר דלאו כל דבר מצוה אמרו מעשה דגבעונים, שהרי אין לך מצוה גדולה מלקיים לא תחיה כל נשמה ולא תכרות להם ברית, וחלול השם לא הוה התם שרמו אותם שאמרו מארץ רחוקה באנו ואפילו הכי לא התירוהו לדעת רבי יהודה משום נדר שהודר ברבים, כל שכן על דעת רבים משום שאינן יכולין להתחרט לדעת הנשאל, אלא ודאי כי ההוא מקרי דרדקי אמרו דעל דעת האבות הדירוהו ועל ידיהם התירוהו והם היו הנידרין והם היו הניתרין אבל בעלמא לא, ומיהו במס' מכות בשמעתא דקיימו ולא קיימו [ט"ז ע"ב] משמע לכאורה דאפילו בכל מצות דעלמא אמרו כן.
